שלום לכל הנוכחים ולכל הנוכחות,
קוראים לי סטלה, ואני בת ארבעים בעוד יומיים. סוגרת עשור רביעי. מזה עשרים שנה, פלוס מינוס, שאני במקצוע של נערות ליווי. הרבה אנשים נוטים להאמין כי נערות ליווי מסכנות, שהחיים שלהן הרוסים, שהן למעשה זונות בפוטנציה. אז נכון, לפעמים זה צודק המחשבות הללו, אבל זה לא מחויב המציאות. יש כיום נערות ליווי שהן נערות ליווי לגמרי מבחירה אישית ומושכלת, כמוני למשל. נערות ליווי שאוהבות סקס, אוהבות להחליף גברים כמו גרביים, ולהיות נדרשות וחיוניות. אז אם זה המצב בכל מקרה, אז למה שלא ייהנו מכל הטוב הזה? לא נולדתי נערת ליווי, מן הסתם. יום בהיר אחד ישבתי עם השכן שלי, שישב בתחתוני האנס הכחולים שלו על הרצפה כשקיפלתי אותם ושמתי אותם במגירה שלו. ניקיתי את הכיור והאסלה שלו עם חומר ניקוי.
התיישבתי על הספה עם העיתון ופניתי למודעה למבוגרים. "להרוויח שש מאות ₪ לשעה." קמתי. פתחתי עוד קופסת טונה. שבתי בחזרה. קראתי על עוד משרות של שש מאות ₪ לשעה. זרקתי את פחית הטונה והרמתי טלפון למספר שהיה במודעה. באותה שבת נסעתי ברכבת כדי לפגוש גבר במסעדת פיצה עמוקה. "הבנות קוראות לי מר אפולו," הוא אומר. "תזמיני מה שאת רוצה, אך אני אגיד לך שיש להם לחם שום מאלף". "קפה יהיה טוב, ומספיק לי" אמרתי. המלצרית ניגשה אלינו. "קפה לגברת הקטנה," הוא אומר. "ותביאי לנו סל של לחם השום המשובח הזה." לא ידעתי מה לומר ומר אפולו, הוא דיבר כאילו הוא הכיר אותי זמן מה. "אין צורך להסביר כלום," אמר מר אפולו. "ואני לא אשאל אותך שובל של שאלות. יש לי הרגשה שאת צריכה להרוויח קצת כסף ואין לך מה לדאוג." אחרי קפה ולחם שום, הלכנו מעבר לרחוב למשרד/דירה שלו. הייתה זברה קטיפה על הקיר, ושלוש בנות ישבו על ספת עור מזויף בצבע ירוק ג'ונגל מתחת לזברה ברגליים משוכלות, ואכלו כריכים. אחת אחרת ישבה ברגליים משוכלות על הרצפה ושייפה את ציפורניה. הם לא מכירים בנו כשאנחנו נכנסים.
אני עוקבת אחרי מר אפולו למשרד האחורי. "כל מה שאני צריך זה תעודה מזהה ושתתפשטי", הוא אמר. השיער שלי ארוך, חינה צבוע באדום. אני חיוורת ועצבנית. אני מתפשטת. עומדת שם. מר אפולו נשען לאחור בכיסא המסתובב שלו מאחורי שולחנו. תנו לי להסתובב. "נראה טוב," הוא אומר. "אין צלקות נראות לעין. בלי טאצים. אני חושב שאני יכול לעשות אתך משהו." שלושה לילות אחר כך אני יושבת על ספת הג'ונגל עם נערות ליווי האחרות ואוכלות כריכים על חיטה מלאה עם חרדל צהוב. כל מה שאני יכולה לזכור על אדם מספר אחת היה איבר מינו. היה לו ריח של אבקת תינוקות והנהג שחיכה בחוץ לא אמר מילה – לפני או אחרי. תהיתי אם הוא קרא ספר בזמן שהוא חיכה לי. הסקס אתו היה משעמם, בדיוק כמו שהוא היה נראה…